בסיום הלימודים בפנימייה,
יצאתי עם חברים למפגש. קצת שתיה קלה והמבורגר דני אומר שהכל זו אשליה חסרת פשר. אני לא מבין כלום על מה הוא מדבר.. גם רוני לא מבין את גיל שמאותת שהוא לא מרוצה.. רוח נכאה נפלה על כולנו מצבנו קשה לעיכול.. אפילו גל מתלונן שכואב לו בגרון מההמבורגר של אתמול..
ניסיתי להרים את המורל ולצחקק, שאלתי את דודו “מה פרצוף נובח, אתה עצוב?
הוא לא ענה.. -“ניסיתי לפרוט לו קצת על הרגש ” מה חדש, איך המרגש?” לדבר איתכם זה כמו לחצות את המדבר! אז תספר משהו יא גברבר..”
הוא הראה לי פנים מתנונות בלי שמץ תקווה .. גם לא ניסה להחליף נושא..
-“למה ברחת אתמול מן המסיבה?”
-” לא יודע, לא מצאתי שם את עצמי שם בפנים. כולם ילדים קטנים”.
הוא מדבר כמתלהם.
-“תגיד שלא נהנית מהמוסיקה זה הכל..”
-“כן, אפשר להגיד..”
זה מאוד מוזר, פעם הוא היה מחשמל את האוירה.. תמיד קופץ ראש
כמו איזה סוס יאור שהגיע לחוף של ים סוף עם כל משקלו ושללו להשתלשל ולבלבל את כולם ולעשות היסטוריה! ולא אכפת לו מה חושבים עליו ומהו בכלל ואי אפשר לעצור..
תמיד דואג לאחרים, “אני פה!” אומר ואנחנו מעבירים ביננו מסרים-
“דודו הגיע!” כאילו שהוא הקפטן שלנו בעל ספינה שמפליג מאוד ביופיה ומעתיק את מיקומה מחוף לחוף וקושר קשר ימי בחבלים עבותים למשוך את כולם אליו!
כן, רצועות עבות תיק גב ומשקפת וידיים פנויות כמו הקפטן הכי טוב באגן הים התיכון מלא שמחה עוגן מול האופק באיפוק ולב רחב. ועכשיו..
נבוך שלא מצא לו תו משל עצמו הניגונים חלפו לו מעל הראש ופניו מוריקות. ריקות. נע ונד בתוך עצמו. ומרחף כמו ענן אפור..איפה הוא בעצם רציתי להרים משקפת ולחפש אותו אמרתי “דודו נעלם! כנראה יצא החוצה..”
יצאנו לבקש את דודו שנעלם מאחורי איזה גל גרוטאות שם הסתתר מאיתנו כנעלב. כאילו למה דווקא עכשיו שאנחנו באים לבקר אותו ולהעיר לו בכלל..
וכמו תלמיד בבית ספר יסודי כזה שנפגע ממש ילד שאיבד את הבטחון ושכח את כל הכישורים החברתיים , בקושי הלך ושלשל את עצמו קדימה. מדדה ורועד וכמעט מועד ומתגלגל על כל מהמורה. ומבוכה כמו בכה מול כל הכיתה לא זכה לפתור את החידה.
שוב בלי נוח התחיל את פניו להקשיח כמו מתכונן לאיזה ויכוח סוער. ואז שוב עיפעף בעיניו. הוא היה בודאי בעל כח גדול.. עקשן לא קטן,
הרבה מילים לא הועילו לו כשהוא לא רצה להבין. כזה כמו זקן עקשן היה ששותה הרבה תה ואוכל שקדים ומחייך ורוטן מלוא הסל עטוף בצינה שם בפינה. כאילו נלקח ממנו כל מה שאהב ונזקק. והוא נותר לבדו כה נלעג.
הרבה מילים לא הועילו לו כי הוא לא היה מקשיב לאף אחד כי לא מצא שום חמלה בעיניו.
אבל לפתע השתנו פניו- משהו אנושי נמתח למידה הנכונה הגומיה חזרה למקומה רפוי ללא כפיה ודופי. כאילו גילה יותר רכות כזו וניסה לתת זכות קדימה לאדם. פניו נעשו מוכנות לשמוע משהו בטוח ומובן שציפה לו משהו שימעיט ממנו מבוכה ויחזק בו את האמון.
הוא התקרב אלינו..
והנה רואים על פניו נינוחות כזו נוכחת ושלווה. כמו נימוח בו הכאב
נשכך והונמך מפלס הרעב. כמו זאב ים הוא קם מחוליו פניו כפני הישימון אך בעינו קרח שקט.
על גבותיו צומח כעלה שותת בטל. “זה דודו , זה דודנו שרחק מאיתנו” והיינו כבר חסרי נשימה והבנה פרומה. ובינתנו נסתרה. הוא חזר שוב אלינו כמו מסיפור הרפתקאה ישנה ביערות סבלייה במאבק נגד חבורת פורעים מופרעים והסבל הבלתי יתואר ביער והנדודים והיגון והעינויים והעצים רב המימדים
דודו עמד שם כמו הגיע לקיצו של טיול בשביל רדום ונוף קדומים.
מאושר, כאילו זה הכל פסיק בשבילו. כאילו הכל כבר פסק ומחייך
כאילו אין קץ לילדות,
ועל שפתיו ניגון חלילי חולות ילדות, צליל נעים שאבד לו באיזה טיול בגליל ונמצא ביהודה.
דודו שם, שהיה אבוד לכאורה מחורר ככברה לפני רגע קל.. והנה הוא הולך בדרך הישרה.. ברם טרם חזר ואני מתלבט ופני במבוכה אבודה- מה הוא ומי הוא דודו זה, מה עובר עליו, אין לדעת..
מה צופנת ההיסטוריה ,מתי זה יקרה.. לא ברור גם על מה ההיסטריה שלנו.. ואנחנו כמו ניצבים חסרי פנים ומופתעים- מול נחל גדוש בזוית הרקבובית, מים קולחין, נשפכין לנהר ומצד שני שפע ציפורים ודגים מזהירים, נוהרים אל לב האבן.. לב יבש וחושש כפרפר. נובע מקצה לקצה. והאבנים כמו נזרקות אלינו מן הזרמים..
נראה שחזרו לו הפנים המוכרות, ובכל זאת הוא עדיין מתחבט בעצמו, אינו מוצא פתרון וגם לא יודע אם החליט להסגיר את עצמו ולחשוף לפנינו את שאלת גורלו, האם שפיר ושפוי אם לא. הוא מתח את גבות עינו כמו כמו גבול או תמרור שמזהיר אותנו לא לשאול יותר מדי שאלות ואז הוא הביט בנו ואמר- “כנראה שאני בצרות,
המצב לא פשוט כי אני מבוקש ע”י החוק-היבש..”
-“מה עשית, איזה חוק על מה אתה מדבר נזדעזעתי”
-“עברתי על החוק..”
-“איזה חוק, נו, תספר!”
ואז הוא אמר בלי לצחוק-” חוק חיוך חובה..”
