שכבתי במיטה וקראתי ספר בלשי.
נקישה בדלת. זה היה דויל.
“יש לך ביקור,” אמר בחיוך נעים. “כדאי שתתכונן ותתלבש כראוי. אחזור בעוד כמה דקות לקחת אותך. תהיה מוכן?” הוא קרץ.
מרוב תדהמה לא הספקתי להגיב לפני שהלך.
ביקור? מי, לכל הרוחות, ירצה לבקר אותי?
כשחזר הייתי מוכן. לבשתי את אחת מהחליפות שהביאו לי מהבית, לבקשתו של אלטמן, יחד עם פריטים נוספים.
דויל הוביל אותי, לראשונה, למשרדו של הרופא.
“מי המבקר?” שאלתי.
“אני לא יודע יותר ממך,” אמר. “אבל היא חתיכה רצינית!”
כשהתקרבנו לדלת, שמעתי את אלטמן אומר: “…בשפה המקצועית אנחנו מגדירים את זה כהפרעה פסיכוטית קצרה עם גורם לחץ בולט”.
אל מי הוא מדבר?…
דויל נקש. קולו של אלטמן הזמין אותנו להיכנס.
דויל נסוג הצדה. פתחתי את הדלת ונכנסתי לחדר, דרוך וסקרן…
חשתי את הלב שלי מאיץ.
מאחורי המכתבה ישב דוקטור אלטמן, מביט בי בעיניו הקרות.
ולימיני, ליד הכורסה, עמדה בת’ עם מבט של חשש וחמלה.
הסתכלתי בה המום.
כמו היתה רוח רפאים.
ובמובן מסוים, זה בדיוק מה שהיא היתה – לפחות בשבילי.
