האח דויל ליווה אותי חזרה אל חדרי.
כעת המעשה היה בלתי נמנע…
“מר מילר, תרצה שאשאר איתך קצת?” שאל אותי בפתח הדלת.
לא עניתי לו. נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת.
לא אני ולא בת’ יכולנו לשאת את המעמד הזה.
אדי מת לחינם.
הפתעה… הוא הכין לי הפתעה.
כי הוא… כי הוא…
דמותו רדפה אותי לאורך הדרך שעשיתי עד חדרי. עיניו ננעצות בי בתימהון עצום ובכאב.
שוב ושוב ושוב.
לא הם בגדו בי – אני זה שבגד בהם.
כעת המעשה היה בלתי נמנע…
בגדתי בידידות של אדי – באהבתה של בת’.
אני זה שחשד בכשרים.
והכלל נותר כשהיה:
מוות לבוגד!
הלכתי אל הארון ופתחתי אותו. הסדינים היו מקופלים בקפידה על המדף העליון. לקחתי את כולם והנחתי אותם על המיטה.
בידיים רועדות התחלתי לקרוע אותם לרצועות ארוכות. הבד התנגד בתחילה, אך כשמצאתי את הכיוון הנכון, הוא נקרע בקלות, משחרר קול חד שחתך את השקט.
כל רצועה גלגלתי לחבל מאולתר וקשרתי בקצוות. לאחר מכן יצרתי לולאה בקצה אחד של החבל הארוך שנוצר.
קרבתי את הכיסא ונעמדתי עליו. את קצה החבל המאולתר הידקתי לכבל החשמל של מנורת התקרה. בדקתי את החיבור פעמיים. ידעתי שיוכל לשאת את משקלי.
לבסוף הנחתי את הלולאה סביב צווארי. החבל היה גס וקרע את עורי, אך זה לא היה חשוב עוד.
כל שנותר לי היה לבעוט בכיסא הרחק ממני.
היססתי…
