איש הגיוני מטפח בערוגות הגיון בריא, ביקורת עצמית.
עומד על גשר עצמאי. מטפח בלי גוזמאות- פרחי שני. נוגע לא נוגע פורח ושוב נרגע. גומע מרחקים על דשא. מחשבות בלי גוזמאות עוברות בראשו. חוטף עוד רגע הגיוני. בגן הבינוני. שורות שורות של סביונים, סובב נושא הרוח עוצם פוקח את עינייו.
נראה שוב שזה וגם זה נכון.. האם כדאי כבר לגזור את הציפורנים?”
תזרוק את הגזם תיקח אחריות, על הקוצים. תחייך לפרחים.
הערוגות שותקות. אין להן מה להגיד על זה. זה משהו הגיוני לצמוח- פונקציה של רצון וכח והקוצים משפריצים דם והורדים מורידות ראשן בשקט , לא רוצות להביט..
מה יהיה עם היבול של שנה הבאה? זה אי הגיוני, אני משקיף ולא רואה דבר, איזה ערפל- בין אי הגיון לאי יכולת, לאי התאמה..
כמו על אי בודד נטוש-, אפוף רוחות רפאים ועובדי אליל מפלבלים עיניים בשיניים סגורות. בערפילים שפלים, מצמוץ, עיניים מתפשטות ונסגרות בלי שליטה. לא יודע דבר בחושך. הערוגות מתכסות, העלטה כבידה, העננים מן הים מכסים על עיניי.
כל החווה משתחווה, באי רצון, לדמיון האימתני. ואני כאישון מהבהב כנר דולק, איש קטן באי הגיון. מנסה לסדר לי קצת דרך- שביל בין הערוגות של הרצון. לדמיין לי פרח ניבט, אדמדם, יפה ומלא הוד. על אי רצוף תלאות. על שפת הים, באי שלי שנשטף כולו באי הגיון. על האי הבודד מתנפצים הגלים השובבים מכים ומרפים. אין לי שום סיכוי מי יגן עליי? מי יגונן. על מנגינת חיי, למגינת ליבי ומה עם פרחי הנוי וצמחי התבלין? בייאושי אני מציץ לשדה של השכן- דעתי מוסחת בשדה החרוץ שלו. יצאתי לשוח על דשא כסוח, על רגש דלוח, נושא רגלי חיור כרוח..
יורד בדרך אל השביל הצדדי לחפש אולי שם בסיבוב יפרח מזלי ויעלה על ליבי הגיון- איזה רעיון. אבקות המים והחול מתפזרות מסביבי ונושרות כמו גשם. האויר כספוג רטוב.
האי רצון, מבקש להתפרק אל תוך המים, לדחוף לשון של חול, לשלוח בכח גדול מול המזח, לחשוף את המצח. הפרחים משתעלים מן המלח. מה יהיה עם היבול השנה?! ניסיתי, אבל נתקלתי באי יכולת להרגע..
ידידיי באו לבקר אותי בגני הקטן , באי שלי, למצוא משמעות
גם אם זה נראה שאי אפשר.. בדמעות ניסיתי להסביר להם בהגיון- את התוכנית שלי לשנה הקרובה: להשקיע בחווה, לבנות גדרות, שורות ישרות, למצוא הגיון, לפזר טפטפות ומערכת השקייה ממוחשבת- ככה שלא יהיה צריך כלכך להתאמץ. אני עושה רשימות יומיות, מתכנן משימות משמעותיות ובודאי לא יהיה לי משעמם!
אבל אי-הגיון ואין משמעות, זורמים כמו נחל עכור מסביב לאי הרפאים שלי, כלומר לאי-אפשר.. אז בודאי אין לי שום סכוי להצמיח פה יד או רגל.. ובודאי לא אוכל לברוח מן האי-אפשר..
“כן ככה זה נראה” דוד אומר ואופיר לא רוצה לומר שום דבר. הוא רק מביט ומחייך, בסבלנות אין קץ..
