6
מאחורי הדלפק
המכולת של המושב הייתה המקום הכי משעמם עלי אדמות, וזו בדיוק הסיבה שגלעד אהב לעבוד בה בשעות אחר הצהריים. היה שם ריח של לחם טרי ומקררים ישנים, ושקט שהיה אפשר למצוא רק כשאמא שלו לא הייתה בסביבה כדי לשאול אותו על הבגרויות.
הוא נשען על הדלפק, משחק עם מצית בתוך הכיס של הג’ינס ומביט במסך הטלפון בלי באמת לראות כלום. ואז, דלת הזכוכית נפתחה והפעמון הקטן מעליה צילצל.
גלעד הרים את המבט. זו הייתה היא. הילדה החדשה משישי בערב.
היא נראתה אפילו יותר לא שייכת לכאן מאשר בערב שבת. היא לבשה חולצה תכלת מכופתרת עד הסוף וחצאית כהה, והשיער המתולתל שלה היה מסודר בצורה כל כך מוקפדת שזה כמעט כאב לו בעיניים. היא הלכה בין המדפים כאילו היא פוחדת לשבור משהו, העיניים הכחולות שלה סורקות את המדפים של הממתקים בזהירות.
הוא עקב אחרי התנועות שלה. היה בה משהו שונה מהבנות במושב. היא לא הייתה “זרוקה” כמו אורי ולא “מתאמצת” כמו אבישג. היא הייתה פשוט… נקייה.
היא הגיעה לדלפק והניחה שם חבילת מסטיקים ובקבוק מים קטן. היא לא הרימה את העיניים.
“עשר שקל,” גלעד אמר. הקול שלו נשמע לו פתאום עמוק מדי בתוך השקט של המכולת.
היא שלפה ארנק קטן, הידיים שלה רעדו טיפה כשהיא הניחה את המטבעות על הדלפק. גלעד הרגיש דחף מוזר לגרום לה להסתכל עליו. הוא לא רצה שהיא פשוט תלך.
“אני גלעד, אגב,” הוא אמר והניח את היד שלו על הדלפק, קרוב ליד שלה, אבל לא נוגע. “ראיתי אותך בערב שבת עם גפן. את החדשה, נכון?”
היא הרימה את הראש לאט. כשעיניה הכחולות פגשו את שלו, גלעד הרגיש מכה קטנה בבטן. הן היו עמוקות וצלולות, מלאות בסקרנות ופחד באותו זמן. זה היה המבט הכי אמיתי שהוא ראה מזה הרבה זמן.
“חני,” היא לחשה.
“חני,” הוא חזר אחרי ה, בוחן את השם על הלשון. “שם יפה. מתאים לך.
הוא ראה איך הלחיים שלה נצבעות בורוד עדין. חיוך קטן עלה על שפתיו, החיוך שהוא ידע שגורם לבנות במושב לאבד את הריכוז, אבל איתה זה הרגיש לו פחות כמו משחק ויותר כמו רצון לראות אותה מחייכת חזרה.
“גפן סיפרה לך עלינו?” הוא שאל, חצי צוחק. “שהיו כאן חבר’ה שצריך להיזהר מהם?”
“היא אמרה שאתם קבוצה בפני עצמה,” חני ענתה, והפעם הקול שלה היה יציב יותר.
גלעד צמצם את המרחק ביניהם, נשען קדימה על הדלפק. “אל תאמיני לכל מה שאת שומעת, חני. המושב הזה אוהב להדביק תוויות. לפעמים מי שנראה הכי מסוכן הוא זה שהכי משעמם לו.”
הוא הגיש לה את המסטיקים, והאצבעות שלהם נגעו לשבריר שנייה. הוא הרגיש את החשמל עובר לו בזרוע. היא משכה את היד מהר, אספה את הדברים שלה ופנתה לדלת.
“נתראה, חני,” הוא קרא אחריה.
הוא צפה בה יוצאת מהמכולת, הולכת מהר על המדרכה עד שנעלמה. גלעד נשאר לעמוד שם, המצית עדיין בכיס שלו, אבל פתאום המכולת כבר לא הרגישה לו משעממת בכלל. היה לו חיוך על הפנים, והוא ידע שזו רק ההתחלה.
